<h1>ראבי"ה סימן קפ"ג</h1>
<h2>דף סה:</h2>
מפרק בתרא. פסק רבינו שמואל [הלכה] בועל בעילת מצוה ופורש בין הגיע זמנה ובין לא הגיע זמנה בין בוגרת בין נערה בין קטנה בין ראתה בבית אביה קודם שנישאת בין לא ראתה. ופורש, ולא להרחיק ממנה כנדה, אלא פורש מתשמיש, היא בכסותה והוא בכסותו, דאינה טמאה אלא מדרבנן, שהרי דם בתולים טהור, ומשום כבוד חתנות לא רצו להחמיר ולהרחיק יותר. ומיהו משמרת שבעה נקיים כזבה, דמדרבנן הוי דם בתולים כדם נדה, ובנות ישראל החמירו על עצמן אפי' רואות וכו', כדר' זירא, ואפילו לא ראתה דם, אלא בשעת בעילה [ראתה דם בתולים]. ולובשת חלוק לבן ופורסת סדין לבן על מטתה שיהא הדם ניכר בו אם תראה. ובודקת פעם אחת או פעמים בכל יום של שבעה נקיים וטובלת ליל שמיני ומשמשת. ומכאן ואילך אין צריכה לבדוק, כדאמרינן בפרק קמא [י"ב ע"א] דכל לבעלה לא בעי[א] בדיקה דאם כן לבו נוקפו ופורש. ואינה צריכה לא לבדוק ולא לפרוש מבעלה עד שיגיע שעת ווסתה שקבעה ג' פעמים, או בווסתות דימים [או בווסתות] דגופה במגהקת ומפהקת. [ו]פורשת מבעלה עונה אחת, או יום [אם רגילה לראות ביום, או לילה] אם רגילה לראות בלילה, דפסקינן בפירקין דלעיל הלכה כר' יהודה שאסר כל עונות ווסתה, בפרק האשה [ס"ג ע"ב]. ופורשת, ובודקת עצמה בחלוק לבן וסדין לבן בעונות ווסתה. ואינה צריכה לשמור יותר מאותה עונה שקבעה בה ווסתה, אם רואת בתחילת היום אינה משמרת סוף הלילה הסמוכה לתחילת אותו יום עצמו, [ד]קסבר ר' יהודה כניסת היום גרים לשמור כל היום ולא קודם לו, וכן דין ווסת של לילה, ואפילו קבעה בסוף היום אסור, וכן בלילה. וכל דין כתמים נוהג בזמן הזה בין להקל ובין להחמיר, כדמפרש לעיל. בועל בעילת מצוה עד שיוצא דם בתולים כל שהו, ואם בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם אפילו למאן דאמר לעיל טהורה פורש ממנה מיד, דהא קיימא לן בזמן הזה בועל בעילת מצוה ופורש. עד כאן יסודו. ואני לא ידעתי מנין לו שפסק דאינו פורש לגמרי ממנה אלא כל אחד בכסותו, טפי נראה לי דלגמרי פורש, כדין נדה, שהיא צריכה נקיים וטבילה. וגם נראה לי דהלכה כר' חנינא שאמר היכא שחזר ובעל ומצא דם טמאה, דכי היכי דסבר ר' חנינא דשאני שמואל דרב גובריה הכי נמי סבירא ליה לבן זומא פרק ב' דחגיגה [ט"ו ע"א] גבי בתולה שעברה (באמבטי) מסיק דשמואל לא שכיח. ואע"ג דבפרק קמא דכתובות [ו' ע"ב] [אמרי בבי רב] דבקיאין הן, ופירוש בהטייה, היינו בני ארץ ישראל דוקא, מדמסיק לא כהללו בבליים שאין בקיאים וכו'. ושמואל אע"ג דמבבל היה [היה] בקי בהטייה. ויש שמתרצים אפילו מאן דבקי לבעול בלא דם אינו בקי לבעול בלא פתח פתוח, ושמואל בקי בשני[ה]ם. ולא נהירא, דהא הכא אדרב קיימינן. ור' חנינא ור' [א]סי נחלקו על בני ארץ ישראל, [ואם כן אנן], דשייכינן בתר בני בבל, אפילו לר' [א]סי טמאה, דרוב אינן בקיאין, ודם טמא הוא. ונראה לי דינעוץ עשר צפרניו בקרקע והשמ[ש מת] מאליו, כדמסקינן בשבועות [י"ח ע"א] גבי נדה. והיינו דקאמר ר' [א]סי דילמא איתר[מי] ליה (מיליה) אפילו בלא מתכוון כדשמואל, דבני ארץ ישראל בקיאין, תדע שהרי מספיקא לא היה ר' א[ס]י מטהר משום דילמא וכו'. ור' חנינא סבר דשאני שמואל דרב גובריה, ואפילו לבני ארץ ישראל לא נסמוך מספיקא על כך, שאפילו אם במתכוין בקיאין, בלא מתכוין להטות לא יארע לו להטות, אם לא לשמואל דרב גובריה. ויש מפרשים אבני בבל פליגי, ולא נהירא לי, אלא נראה כמו שפסקתי דדם טמא הוא לכולי עלמא, ואינו גומר בעילת מצוה, אלא עביד כדפרישית לעיל. ופסק זה שפסקתי [הוא] לבעל נפש, אבל הלשון בגמרא משמע שגומר ביאתו. ואפילו שבעה נקיים לא הוזכרו בגמרא בהדיא, ובמסכת כלה [פ"א] שנינו בהדיא כלה שנבעלה ביום ראשון אסור[ה] כל שבעה דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר עד יום השלישי [שיבדק הדבר] אם היתה נדה בבית אביה אסורה ואם לאו מותרת, והילכתא כר' יהושע לגבי ר' אליעזר דשמותי הוא. ומיהו כיון שרבינו שמואל פסק וגם שאר רבותינו שצריכ[ה] שבעה נקיים, כמו שכתבתי לפנים בסימן קצ"ב, אין להקל.
<h2>דף סו.</h2>
פסק רבינו שמואל הילכתא בין גדולה בין קטנה לובשת לבנים כל ז' ימים דקודם חופה ופורסת סדין לבן על מטתה ובודקת פעם אחת או פעמים בכל יום ויום, לא ראתה כל ז' ימים טובלת ליל בעילת מצוה קודם בעילה, שמא ראתה טיפת דם כחרדל זה שנה או שנתים בימי בתוליה ולא טבלה [ומיטהרת] עתה בטבילה זו. ואם לא שמרה שבעה נקיים קודם לכן לא תבעל בלילה הראשון עד שתשמור שבעה נקיים מלילה הראשון ואילך, שמא ראתה דם חימוד ביום שלפני החופה. והיינו דקאמר ליה [רב חביבא] לרבינא ולא סבר לה מר להא דרבא דאמר תבעוה לינשא וכו', ובתולה זו לא שמרה שבעה נקיים קודם יום זה, ושמא אתמול ראתה ולא מהניא טבילה דהשתא ליבעל [לאורתא], לינטר מר עד שתשב ז' נקיים ותבעל בלילה הראשון של חופה כמשפט הבתולות. ומסקנא דאפילו קטנה שלא הגיע זמנה לראות צריכה שבעה נקיים. ומספקא לי אב"י העזר"י אם יש לפרש גדולה טעמא מאי משום דמחמ[ד]א קטנה נמי חמו[ד]י מחמ[ד]א, פירוש מחמדת [בשעה שתובעין אותה לינשא], ושמא ראתה טיפת דם כחרדל ולאו אדעתה, הילכך צריכה שבעה נקיים כחומרא דר' זירא, אבל קודם תב[יע]ה לינשא, דהיינו שדוכים, לא חיישינן לחימוד. ולפי פירוש זה אם אמרה ברי לי וגם בדקתי עצמי ביום תביעה לא היתה צריכה שבעה נקיים, אלא נבעלת לאלתר, דוספרה לה כתיב [ויקרא ט"ו] ד[סופרת] לעצמה, וכיון דאומרת ברי לי תהא נאמנת ככל הנשים, אבל זה החמירו דסתם נשים לא מחזקינן להו ברואות קודם ווסתן אבל כשתבעוה לינשא חיישינן בסתמא לחימוד, אבל אם אומרת ברי לי מהימנא, ובלבד שבדקה ביום [ש]תבעוה מיד כדין בדיקות כל הנשים בחורין ובסדקין שמא יצא מן המקור לפרוזדור, ותו לא בעיא שבעה נקיים. או שמא יש לפרש כשתבעוה לינשא צריכה שבעה נקיים שמא חימדה קודם שתבעה, הילכך כל אשה צריכה שבעה נקיים מתביעה [ואילך], שמא קודם תביעה יום או יומים חמדה ולא[ו] אדעתה, והילכך צריכה שמשעת תביעה תבדוק לשבעה נקיים. ותבעוהו לינשא דנקיט, [משום דאז הוצרכנו לבדיקתה משום] בעלה. ומדברי רש"י ז"ל לא הבנתי דבר, שסתם פתרונו. ונראה בעיני כלישנא קמא דדוקא מחמת התביעה מחמדת ומחמת תאות החופה, הילכך מסתמא בעי[א] שבעה נקיים, ואי ברי לה שבדקה בשעת תביעה וכל יום עונת התביעה לא עדיף משאם יש לה ווסת היום קבוע בחזקה דג' פעמים דאם בדקה ואמרה טהורה אני נאמנת ולא בעיא ז' נקיים, ומיהו טבילה בעי[א] שמא ראתה [זה] שנה או שנתיים או כשהיתה בת יום אחד, כמו שנהגו שכל הנשים טובלות (בב') בכניסתם לחופה, ובזה ראוי להחמיר. וגם ווסת קבוע פסקינן [לעיל] בפרק האשה [ס"ג ע"ב] שאם היתה רגילה לראות בתחילת [ה]יום אינה פורשת בסוף הלילה הסמוך לו, הכי נמי הכא, רק שתבדוק משעת תביעה, שאז דרכה לחמוד. [ו]לקודם לכן לא חיישינן, שאם נפרש [ד]קודם תביעה מחמדה אין לך אשה פנויה שכשירה לטהר[ו]ת אם לא תבדוק ו[עדיה] בעיניה כל שעה, אפילו יש לה ווסת, דמסקינן בפרק קמא [י"ב ע"א] דכל לבעלה לא בעי[א] בדיקה אבל לטהרות בעי[א] בדיקה, אלמא דמחמרינן בטהרות טפי מ[ל]בעלה, והכ[א] נאמ[ר] כל שעה מחמדת. ואין לחלק דהא [דמקילינן] בבעלה היינו דווקא היכא שנישאת לו כבר, דהא טעמא מאי שלבו נוקף ופורש ובטל מפריה ורביה, וכל שכן מי שאינו נשוי, שחשו טפי לפריה ורביה דידיה, כדאשכחין גבי אבלות [מו"ק כ"ג ע"א]. ותו אמאי נקיט תבעוה לינשא, לישמועינן לגבי טהרות בלי תביעה, אלא שמע מינה דהתביעה גורמת החמוד, ובברי לה סגי, כדפרישית. ועל ידי היה מעשה שנשאלתי עליה ודנתי עליה, ודנתיה כמו שכתבתי. ואע"פ שפירש ר' יהודה בר' נתן ביבמות [ל"ז ע"ב] דמחמדת ואימור יצאת טיפת דם לפרוזדור, (ו)אומר אני דכי היכי שכל שבעה נקיים נאמנת בבדיקתה, כיון שבודקת בחורין ובסדקין, הכי נמי הכא. ושוב מצאתי בדברי רבינו יב"א הא דאמר רבא תבעוה לינשא וכו', כגון שקדשה ורוצה לישאנה מיד, דכיון דלא נתקדשה לו מקודם חמודי מחמדא ליה, ואפילו אם היא קטנה, [וטעמא משום דלא נתרצית לו כי אם השתא], כעובדא דרבינא דהכא ו[כ]ההיא דיבמות דמאן הוי[א] ליומ[א], שהקידושין והנשואין ביחד, אבל אם קידשה מקודם זמן גדול או קטן ואיח(ו)ר לאחר הקידושין חודש או אפי' שבעה ימים ותבעה לינשא, כיון ד[יוד]עת בו כבר לא מחמדא, ומותרת לינשא מיד. משמע מדבריו כדפרישית. ובפירוש רשב"ם מצאתי תבעוה לינשא לא שנא בתולה שהגיע זמנה לראות, דהיינו נערה, לא שנא לא הגיע זמנה לראות, כדאמר רבא לבסוף, ולא שנא אלמנה ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים, והלכתא לובשת לבנים וכו' כמו שכתבתי ב[ראש ה]פסק לשונו. ונראה לי דהכי בעי למימר אפי' אם היה כך שחימדה ימים או עשור קודם חופה לא חיישינן, שהרי תטבול משום חומרא בלאו הכי שמא ראתה כשהיתה בת יום אחד או [זה] שנה או שנתים, אבל משתבעה שבעה ימים דקודם חופה חיישינן לחימוד, ודכוותיה הוא הדין שתפס רבינו, אבל מיהו עיקר חימוד לא הוי אלא בשעת תביעה, כדפרישית לעיל. ואף על פי שיש להסב לשונו דבעי למימר אפילו קודם תביעה מחמדא, [ואם כן צריכה ז' נקיים מתביעה ואילך שמא חמדה קודם תביעה מחמת תאות תשמיש ואפילו לא ידעה עדיין שתבעה, הילכך צריכה שמשעת תביעה תבדוק ז' נקיים או שאמרה ברי לי שכבר בדקתי קודם ליל חופה ז' נקיים, ותבעוה לינשא דנקט משום שהוצרכנו לבדיקה משום בעלה], לא נהירא לי, אלא כדפרישית נראה לי עיקר, ואף כי דברי רבינו יב"א מוכיחין [כן]. ועל דא אנא סמיך. אב"י העזר"י.
